העולם החושי של הילד שלנו
יש רגעים שבהם הילד שלנו נראה לנו כמו חידה.
הוא מתפרץ בלי אזהרה, מכסה את האוזניים במקום שקט לגמרי בעינינו, לא מצליח לשבת רגע אחד בלי לזוז, או לחלופין נצמד אלינו ולא מוכן להתרחק.
אנחנו מנסים להבין, מנחשים, לפעמים כועסים, לפעמים מתייאשים .
מה שנראה לנו כהתנהגות הוא, לא פעם, שפה. שפה חושית שהילד עדיין לא יודע לתרגם למילים, וגם אנחנו לא תמיד יודעים לקרוא.
המערכת העצבית של כל אחד מאיתנו קולטת כל הזמן מידע מהעולם: קול, מגע, תנועה, אור. אצל רובנו, המידע הזה מעובד בשקט ברקע. אבל אצל ילדים רבים, ובמיוחד ילדים על הספקטרום, ילדים עם ADHD או ילדים המתמודדים עם קשיי ויסות, העיבוד הזה לא תמיד מתרחש באותה קלות.
רעש רגיל יכול להישמע חזק מדי,מגע קליל עלול להרגיש לא נעים,הגוף עשוי לבקש תנועה שוב ושוב, או לחלופין להירתע ממנה.
כשהעומס גובר, הוא יכול להתבטא בהתפרצות, בכי, בריחה, הסתגרות או קיפאון.
זו לא בהכרח בחירה של הילד. זו לא "התנהגות רעה" ולא תמיד חוסר משמעת.
לפעמים זו פשוט הדרך שבה הגוף שלו מנסה להתמודד ברגע נתון עם עולם שמרגיש לו רועש, עמוס או מציף מדי.
הדבר היפה הוא שברגע שאנחנו מתחילים להבין את זה, משהו בגישה שלנו יכול להשתנות.
אנחנו מפסיקים לשאול:
"למה הוא עושה לי את זה?"
ומתחילים לשאול:
"מה הגוף שלו מנסה לומר לי עכשיו?"
ומהרגע הזה, אפשר להתחיל לעזור.
כשהגוף מבקש תנועה
לפעמים העזרה פשוטה מאוד: לאפשר לילד כמה דקות של תנועה לפני שהוא מתבקש לשבת ולהתרכז.
יש ילדים שעבורם התנועה אינה דרך לברוח מהריכוז - אלא דווקא הדרך להגיע אליו.
ילד שמסתובב שוב ושוב, מתנדנד בלי הפסקה או מחפש כל הזמן לקפוץ, לא בהכרח עושה זאת משום שהוא "לא מסוגל לשבת בשקט". לעיתים הגוף שלו פשוט מחפש קלט תנועתי.
במקום לנסות לעצור כל הזמן את התנועה, אפשר לנסות לתת לה מקום מובנה ובטוח.
כיסא מסתובב או נדנדת איזון, למשל, יכולים לאפשר לילד לקבל את התנועה שהוא מחפש בצורה מבוקרת.
עבור חלק מהילדים, פעילות תנועתית מתאימה לפני משימה שדורשת ישיבה עשויה לעזור להם להתארגן לקראתה.
אפשר גם ליצור בבית מסלול תנועה קטן: לזחול במנהרה תחושתית, לעבור בין אביזרי שיווי משקל, להתנדנד או לנוע - ואז לעבור בהדרגה לפעילות רגועה יותר.
כשהרעש שאנחנו כמעט לא שומעים הופך ל"רעש גדול"
אנחנו נכנסים לקניון ושומעים מוזיקה ברקע.
הילד שלנו, לעומת זאת, עשוי לשמוע באותו רגע את המוזיקה, האנשים שמדברים, העגלות, הכריזה, המזגן, ילד שבוכה בצד השני של החנות וקולות נוספים שאנחנו כבר למדנו לסנן.
עבור ילד עם רגישות שמיעתית, החוויה יכולה להיות שונה לחלוטין משלנו.
במצבים כאלה, אוזניות להפחתת רעשים יכולות להיות כלי שימושי. הן אינן מעלימות את העולם, אבל עשויות להפחית את עוצמת הגירויים ולאפשר לילד להתמודד טוב יותר עם סביבה רועשת.
לפעמים עצם הידיעה שהאוזניות נמצאות בתיק ושהילד יכול לבקש אותן כשהוא זקוק להן מעניקה לו תחושת ביטחון ושליטה.
כשהגוף מחפש תחושה של עטיפה
יש ילדים שמחפשים חיבוק חזק, אוהבים להתכרבל או מרגישים נינוחים יותר כשהם מקבלים תחושה עמוקה וברורה על הגוף.
עבור חלקם, שמיכה כבדה יכולה להיות כלי נעים שמספק תחושת לחץ עמוק ועוטף.
חשוב להתאים את השימוש לילד, לגילו ולצרכיו, להקפיד על הוראות הבטיחות, ובמקרה של ספק להתייעץ עם איש מקצוע.
גם כאן אין כלל שמתאים לכולם. ילד אחד עשוי ליהנות מהתחושה, בעוד שילד אחר יעדיף להתרחק ממנה. המפתח הוא לא לכפות, אלא להתבונן בתגובה של הילד וללמוד ממנה.
כשהפה מחפש דרך להירגע
ילדים רבים לועסים כל דבר שנקרה בדרכם - שרוול, עיפרון, צווארון חולצה או חפצים שונים.
מנקודת המבט שלנו זה יכול להיראות כמו הרגל שצריך להפסיק,אבל לפעמים הלעיסה עצמה עונה על צורך חושי.
במקום להתמקד רק בניסיון לעצור את ההתנהגות, אפשר לבדוק האם ניתן לתת לצורך הזה מענה בטוח ומותאם.
שרשרת נשכן המיועדת ללעיסה, למשל, יכולה לשמש חלופה ייעודית לחפצים ולבגדים שאינם מיועדים לכך.
וגם הידיים לפעמים צריכות להיות בתנועה
יש ילדים שהידיים שלהם כמעט אף פעם לא נחות. הם מסובבים עיפרון, משחקים בחפץ קטן, מקישים על השולחן או מחפשים כל הזמן משהו לגעת בו.
גם כאן, במקום לראות רק "חוסר שקט", אפשר לשאול מה הצורך שמאחוריו.
אביזרי פידג'ט כמו קוביית פידג'ט, טבעות או כדורים תחושתיים יכולים לתת לידיים פעילות ממוקדת.
עבור חלק מהילדים הם יכולים להשתלב בזמן המתנה, בנסיעה או במצבים אחרים שבהם יש צורך לשבת לאורך זמן.
להפוך את הזמן למשהו שאפשר לראות
"עוד מעט הולכים."
"בעוד כמה דקות מכבים את המסך."
"תכף צריך להתקלח."
למבוגר המשפטים האלה נשמעים ברורים. אבל עבור ילד שמתקשה במעברים, המילים "עוד מעט" ו"תכף" יכולות להיות מאוד לא ברורות.
טיימר חזותי יכול להפוך את הזמן ממשהו מופשט למשהו שאפשר לראות.
כשהילד יכול לראות כמה זמן נשאר עד שהמשחק מסתיים או עד שצריך לצאת מהבית, המעבר נעשה צפוי יותר ולא מגיע בבת אחת.
לפעמים דווקא הדברים הקטנים האלה הם שעושים את ההבדל.
ללמוד את השפה החושית של הילד
אין נוסחה אחת שמתאימה לכל ילד.
אין מוצר אחד שמרגיע את כולם, ואין פעילות אחת שתתאים לכל מצב.
יש ילד שיחפש תנועה וילד שיימנע ממנה. יש ילד שרעש יהיה עבורו האתגר הגדול ביותר, ואחר יחפש דווקא לחץ, מגע או לעיסה. ומה שעוזר היום לא בהכרח יהיה הדבר שהילד יצטרך מחר.
יש בעיקר תשומת לב, סקרנות והרבה סבלנות ללמוד מי הילד שלנו באמת.
במקום לראות רק את ההתנהגות, אפשר להתחיל לחפש את הצורך שמסתתר מאחוריה.
ילד שמכסה את האוזניים אולי אומר לנו: "רועש לי."
ילד שלא מפסיק לזוז אולי אומר: "הגוף שלי צריך תנועה."
ילד שלועס את השרוול אולי אומר: "אני צריך את התחושה הזאת."
וילד שמתרחק לרגע מכולם אולי פשוט אומר: "אני צריך קצת שקט."
ככל שאנחנו לומדים להבין את השפה החושית של הילד, אנחנו יכולים לעזור לו בהדרגה ללמוד אותה בעצמו – לזהות מה קורה בגוף שלו, מה מציף אותו, מה נעים לו ומה יכול לעזור לו ברגעים שבהם העולם מרגיש קצת יותר מדי.
לא תמיד נצליח להבין מיד. יהיו ניסיונות, טעויות ושינויים בדרך.
אבל לפעמים עצם המעבר מהשאלה "איך מפסיקים את ההתנהגות?" לשאלה "מה הילד צריך?" הוא כבר התחלה של שינוי גדול.
תגובות